"אני יודע שיש מלחמה והימים קשים, ואני יודע שזה לא קשור לחירום, אבל אני צריך שתתכנסו ותסיימו לערוך את האקסל הזה עוד היום."

המבצע הנוכחי מוציא ממני מעין אמפתיה וסלחנות ששמורות לעיתות מלחמה. את המשפט המצוטט הצלחתי לשמוע בביטחון שהוא לא נאמר מתוך אמונה שהאקסל באמת דחוף. מבעד לטון המתוסכל שנשמע בזום, בחרתי לשמוע אדם שכמו כולנו, משתוקק לתחושת שליטה ונורמליות. דמיינתי איך אחרי שלוש אזעקות בלילה, ואחרי כמות כוסות קפה שנשתו כאילו היא זו שתביא לשלום עולמי, פותח מנהל הפרויקט את גאנט המשימות, צבוע לחלוטין באדום של עיכובים בלוחות הזמנים. אם בפתיחת המחשב קיווה לייצר תחושה של התקדמות ושגרה, הרי שהמחשב רק שיקף באופן דיגיטלי את הנורות האדומות שהוא חש בתוכו כבר שבועיים.

ברחבי המדינה נשמעים משפטים דומים. בין עובדי משרדים ממשלתיים, בין מורים ותלמידים, ובין עובדי המגזר הפרטי. בכולם נשמעות אמירות שמרגיש שהן "מחזירות לתלם" מוקדם מדי. מתוך אותן אמירות מתגבשת השאלה שמחפשת תשובה: למה, בעצם, אנחנו עדיין עובדים על דברים רגילים? האם זה רק עבור הצורך האינדיבידואלי של כל משק בית שתהיה לו משכורת בסוף החודש, או שיש שם משהו אחר?

מי מחליט אם נעבוד במלחמה?

כדי להבין, צריך להתחיל בהנחיות ההתגוננות של פיקוד העורף ובמצב המיוחד בעורף - אלו ההחלטות המוסדיות שעומדות בבסיס התפיסה שלנו לגבי אילו חלקים מהשגרה נמשכים, ואילו נקטעים בשל הסכנות ששעת החירום מביאה אלינו. אולי שני המוסדות האלו מוכרים לכל בית בישראל, אבל עיון מעמיק מגלה תמונה מורכבת מהצפוי.

הגוף שנתפס כמחליט אם אנחנו הולכים לעבודה, אינו מוסמך לכך באופן מלא, על פי החוק

עם ההכרזה של שר הביטחון על "מצב מיוחד בעורף", מאותו רגע, לפיקוד העורף יש סמכות להגדיר באילו תנאים מותר להגיע למקומות העבודה. אך עיון בחוק ההתגוננות האזרחית חושף שרשימת הסמכויות של פיקוד העורף (השמעה של אזעקות, הנחיות התגוננות, הגבלת התכנסויות)  אינה כוללת התייחסות מפורשת למקומות עבודה. כלומר, הגוף שנתפס כמחליט אם אנחנו הולכים לעבודה, אינו מוסמך לכך באופן מלא על פי חוק. הוא מוסמך, ללא ספק, לתקשר לנו ברמה הביטחונית, עד כמה מסוכן לנו לצאת מהבית.

מה שכן מסמיך אותנו להמשיך לעבוד גם כשמסוכן, הוא פרק ד׳ בחוק שירות עבודה בשעת חירום, החוק שמאפשר לחייב הגעה למקום עבודה ב"מפעל חיוני או למפעל לשירותים קיומיים". מה קורה אם עובד כללי בסופר לא מגיע למפעל החיוני שלו? ״מדובר, כביכול, בעבירה פלילית״, אומר לנו משרד העבודה.

וחוץ מהסופרים, מה נחשב קיומי? מים, מזון, חשמל, בריאות אבל גם, וכאן מתחיל הערפל, "שירות שהפסקתו עלולה לגרום לפגיעה רבה בכלכלה המשפיעה על המשק כולו." ענפי הייטק, שירותים פיננסיים, בנייה, כולם מצטרפים לרשימה של ״משק חיוני״ שמכינה רשות החירום הלאומית, על קריטריון של ״ערך כלכלי משמעותי״.

יש לנו קריטריון קיומי, קריטריון כלכלי, ורשות החירום הלאומית מוסיפה לנו עוד שכבה אחת: ״מרקם חיים הכרחי״, שמתוארת כאיכות חיים בסיסית שמאפשרת לקהילה להתמודד עם מצב החירום. שכבה זו כוללת שירותי רווחה, ביטוח לאומי, תחבורה ציבורית, סגל חינוכי ללמידה מרחוק, משרדי ממשלה. נדמה שמדובר במושג שמדבר על היומיום של אנשים בתוך מלחמה. אלא שגם מושג זה מופץ באמצעות מסמך ממשלתי סרוק, שקישור אליו מסתובב באתרי עיתונות נקודתיים - ויש אירוניה רבה בכך שהמסמך שנועד להכתיב את מנגנון הנגשת המידע לציבור, מופץ בדיוק בצורה הזאת.

השורה התחתונה היא כזו: בקריאה מילולית של החוקים והמסמכים הרשמיים, נשמע שהתפקיד שלנו כציבור הוא להמשיך את חיינו כרגיל בעת החירום, ולהיענות להנחיות פיקוד העורף כדי לשמור על עצמנו. יחד עם זאת, נאמר מפורשות, ״בתרחיש מלחמה נדרש לאזן בין מאמץ הצלת החיים (מניעת פגיעת עובדים) לבין הצורך לאפשר למשק לפעול ולתפקד (רציפות תפקוד לאומית)״. כשהנחיות פיקוד העורף מגדירות שמסוכן מכדי לעבוד, חלק משמעותי ורב מהמשק נכלל תחת ההגדרה של ״משק חיוני״, ומתייצב לעבוד בכל מקרה (גם במקרים שמעסיק מתיר לעבודה מהבית). הקלות בהנחיות פיקוד העורף מרחיבות את מעגל העובדים.

אם נחזור למנהל הפרויקטים שדוחף לסיים את האקסל, נדמה שההתנהגות שלו עומדת כשורה במטרות הרשמיות של המוסדות שלנו. הנה אנחנו ממשיכים בשגרה, ונשמרים על חיינו כשצריך. אבל ההתנהגות הזאת לא נפגשת בהבנה, אלא בכעס שאומר: יש דברים הרבה יותר חשובים עכשיו. יש צרכים שגוברים על העבודה, ומושכים אותנו הרחק מהמחשב. אין סיכוי שתעדוף הצרכים והתרומה שערכנו בשעת שגרה חלים גם עכשיו, בשעת החירום.

אם בשעת השגרה הרגשתי בנוח לקבל את הטעמים בגינם אנשים עובדים בעבודות שלהם - מתוך רצון להשתכר בסוף החודש, מתוך שאיפה לתרום לאומה או למדע או לחברה, או כל טעם סביר אחר - הרי בשעת חירום צרכי השעה מוכרחים להשתנות. בהתאם, גם הטעמים להמשיך לעבוד צפויים להשתנות או להתערער.

הבהייה עולה מעל המצלמה שבראש הלפטופ אל החדר שמעבר, ואיתה עולה התהייה: מה זה קשור עכשיו? מה זה תורם עכשיו?

צרכי השעה יכולים להיות לאומיים - כמו שראינו אחרי ה-7 באוקטובר, שהביא גל של התגייסות והתנדבות לתפקידים אקוטיים כמו פינוי וזיהוי גופות, וגם לתפקידים תומכים כמו איסוף וארגון תרומות וציוד למפוני ה7- באוקטובר, ועד למתנדבים שהכינו סדרי פרחים להנחה על קברי קורבנות הטבח.

אבל צרכי השעה יכולים להיות גם מקומיים, וגם אישיים. כל יום שהעברתי בישיבה מול זום העדפתי להעביר בנסיעה לכל אדם שאני אוהבת, לחיבוק או לעזרה ממשית: להורים שבחרדה, לדודים הזקנים בלי מעקה למקלט, ולחברה עם פעוט בבית שלא מצליחה לצאת מהבית. העדפתי גם לנקות ולסדר את המקלט השכונתי שאני מבלה בו זמן רב, וגם לקרוא ספר טוב ולהרגיע את מערכת העצבים. ברקע כל המשימות הראויות האלה, מנדנד האקסל האדום שמזמזם שצריך להמשיך לתפקד. אנחנו יושבים בפגישות ב-9 בבוקר ודנים על צבעי כפתורים, ומתישהו הבהייה עולה מעל המצלמה שבראש הלפטופ אל החדר שמעבר, ואיתה עולה התהייה: מה זה קשור עכשיו? מה זה תורם עכשיו?

כשאני שואלת למה צריך לעבוד בשעת חירום, זה מה שאני שואלת: אם בשגרה אני לוקחת על עצמי את העיסוק היומיומי באקסלים ובכפתורים אדומים, מאיזה טעם, בשעת חירום, זה עוזר שאמשיך להתעסק באקסלים האלה?  בחלק הבא של המאמר אציג ארבע תשובות אפשריות, ואסביר מדוע הן אינן מספקות מענה לתחושה של חוסר המשמעות בעבודה, בעת המלחמה.

ארבעה רציונלים, ובעיה אחת

רציונל אינדיבידואלי: משכורת בסוף החודש

הפשוטה שבתשובות: אנחנו עובדים כי אנחנו צריכים לשלם שכר דירה. על פניו, זה לגיטימי לחלוטין, ואין מה להתבייש בו. אבל זו תשובה שמסבירה את ההתנהגות של הפרט, לא את המדיניות של המדינה. כשפיקוד העורף מחליט שצריך להמשיך לעבוד גם כשמסוכן, הוא לא עושה זאת כדי לעזור לנו לשלם שכר דירה. הוא עושה זאת מסיבות אחרות, וכדאי להבין מהן.

רציונל ביטחוני-מבצעי: תרומה ישירה למאמץ

יש תפקידים שחיוניותם אינה מוטלת בספק: רופאים, אחיות, אנשי תקשורת, ספקי מזון, שירותי רווחה. מאחורי הכוח הנלחם בחזית עומדת רשימה של מפעלים שנדרשים לקיום בסיסי של המדינה. עבורם, עבודה בשעת חירום היא חלק ישיר מהמאמץ המלחמתי. אבל ראינו כבר שכל אלו כבר עובדים, ומדיניות פיקוד העורף באמת לא נוגעת אליהם.

סביר שגם אנשים שאינם מנתחי לב או טייסים בחיל האוויר מרגישים שהעבודה שלהם תורמת למאמץ המלחמתי. גם אני, במסגרת תפקידי השגרתי, נקראתי על הדגל לעזור ללשכת הרווחה בעיר בצפון להתקשר לשאול לשלומם של אזרחים תושבי העיר. יצוין, יחד עם זאת, שהמשימה שניתנה לי היא לא המשימה הפורמלית שלי, שבאמת נוגעת יותר לאקסלים. ברור לנו שחלק מהמשק אינו תורם ישירות למאמץ הלאומי בעבודתו, ומשכך הרציונל הביטחוני לבדו לא מסביר אם גם מעצב הגרפיקה וגם יועץ המשכנתאות צריכים להרגיש שהם תורמים למאמץ הלחימה בכך שיהיו בזום ב-9 בבוקר אחרי לילה של אזעקות בשעות הקבועות של 1-4-7.

רציונל כלכלי: שמירה על המשק

יתכן שהרציונל הוא לא תרומה ישירה למאמץ, אלא שמירה על הקיים במדינה שלנו בעת החירום. הרעיון האינטואיטיבי הוא שמירה על המשק הלאומי. רעיון זה גם קיבל ביטוי ממשי בחוקים ובהחלטות ממשלה המדברים על מניעת "פגיעה רבה בכלכלה המשפיעה על המשק כולו", שכאמור, הצדיקו את הצירוף של ענפים כמו הייטק, פיננסים ובנייה לענפים החיוניים. אין בזה בהכרח פסול. מדינה שנכנסת למלחמה ממושכת זקוקה לגב כלכלי. הבעיה היא שהרציונל הזה לא נאמר. לא לנו, העובדים. מה שנאמר הוא "אפשר לחזור לעבודה אם יש מרחב מוגן תקני." הצידוק הכלכלי נסתר בתוך נוסח טכני של הנחיות התגוננות, וזה יוצר תחושה של הסחת דעת, לא של שקיפות.

יתרה מזאת, רציונל זה אינו מניח את הדעת בנוגע לעובדה שגם אם האקסל שלנו תורם משמעותית למשק, וגם הייתי יכולה להעריך את התרומה של האקסל שלי לתוצר הלאומי (או בעקיפין, למניעת אבטלה או לשמירה על הריבית), לא הייתי מרגישה שזה ראוי להעמיד את ערכו הכלכלי של התרומה למול אותם צרכים מקומיים שאני מרגישה שאני נמנעת מלמלא בזמנים אלו - ובוודאי שלא לטעון שתפקידי הראשון הוא עליון לשני.

ברגע שנפתח הצוהר להשוות בין האחד לשני, מציץ מעבר לצוק המדרון החלקלק של ניסיונות שגויים להעריך כלכלית סבל וקושי אנושי. מי סובל יותר, ההורה לפעוטות? לילד הצרכים המיוחדים? הרווקים שקמו מהאזעקה 10 פעמים הלילה? ומי מהם הכי תורם לכלכלה? אלו השוואות אשר, בצדק, איננו מרשים לעצמנו לערוך. אולי הסיבה שהן בכל זאת, לעיתים, מתגנבות לשיח הטוויטר הפרובוקטיבי, קשורה לכך שאיננו משתכנעים שהכלכלה בפני עצמה מצדיקה שגרת עבודה מלאה.

לחילופין, ניתן היה להציע, בתפיסה סולידרית של מלחמה, שהעורף עובד כדי לשמור על משהו שאינו כלכלי גרידא - כדי לשמור על הקהילה שלנו, על הרוח, ועל האיכויות שבה. הייתי רוצה להאמין שיש מטרה מוצהרת על פיה יש לעורף תפקיד בשמירה שהחברה לא תתמוטט, שיש לעבודה שלנו ערך אינטרינזי בשמירה על נפש האנשים והקהילה, על היכולת שלנו להמשיך לחיות, לדאוג אחד לשני, לשמור על תחושת מסוגלות גם תחת אזעקות. אמירה כזו משמעותה שיש לנו משהו אמיתי לשמור עליו, ושחשוב שנילחם לשמור על עצמנו, לא רק כלכלית, אבל חברתית ואנושית. אך גם כאן, אינני משוכנעת שהעבודה והאקסלים הם אלו ששומרים על רוח העם, או כל פן אחר שמשמעותי לנו בה.

רציפות תפקוד לאומית

רשות החירום הלאומית הגדירה את הרציפות התפקודית כיעד לאומי: לוודא שהמדינה תמשיך לתפקד, ושאזרחים יקבלו שירותים. רציפות תפקודית היא מונח שמוכר גם מעולמות העבודה הסוציאלית והטיפול, המבטאים את הערך של הגברת החוסן האישי בעקבות שמירה על שגרת פעילות. יחד עם זאת, לשמירה על שגרה יש גם צד שני. כשאנחנו נצמדים לסדר היום הרגיל בנאמנות רבה מדי, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מנוכרים ממה שקורה סביבנו, ומפספסים את הרגעים שבהם התרומה שלנו יכולה להיות נקודתית, מקומית, ואמיתית.

אבל רובנו לא חיים בשום אחד משני הקצוות. אנחנו חיים באמצע, ומלווים בתחושה שמחייבים אותנו להתעסק בדברים שאנחנו לא משתכנעים שהם חשובים, בעיתות חירום. כל פשרה שמובילה אותי ביום יום לחיות בשלום עם רשימת המשימות של העבודה, ולתת להן מקום על פני המשימות המקומיות שהייתי מעדיפה לעשות (כי גם בעיתות שגרה אני מעדיפה לבקר את חברתי עם הפעוט הבוכה בבית מאשר לסיים לערוך עוד אקסל), נשברת מול גל של חוסר סבלנות וכעס שעולה בעיתות החירום. הייתי מקווה, גם כן, שבעיתות חירום יגיע גיבוי ציבורי צורך להתמקד במשימות המקומיות הללו.

לגייס בלי להתגייס

כשאומרים לנו שהעורף הוא חזית, נדמה שהציפייה היא שנמשיך לתפקד, להזרים כסף, לשמור על שגרה, להיות חזקים בשביל החיילים שבחזית. גם אם יטענו שיש טעם ברציונלים אלו כדי להצדיק את העבודה שלנו בשעות חירום, אני חושבת שאפשר להסכים על נקודה אחרת - אף אחד מהרציונלים האלה, לא נשמע במפורש מפי אנשי הצבא או המדינאים שהוציאו אותנו למלחמה הזאת.

אם יש לציבור ולעורף תפקיד מוצהר, אפשר היה לדון בו, להתנגד אליו, לעצב אותו. אפשר לבקש משאבים עבור מילוי התפקוד הזה, כמו שמקבלים בעלי תפקיד אחרים במלחמה. משאבים של זמן, הפוגה, מסגרות, שיאפשרו לעמוד בתפקיד שלנו. התחושה הזו שפיקוד העורף "רק" מודיע על הנחיות התגוננות בזמן שהוא בפועל מעצב את חיינו האזרחיים, מזמינה לשאול: אולי גם השיקולים המוראליים והנפשיים של הציבור צריכים להיות חלק מההערכה המקצועית שרשות החירום הלאומית מבצעת?

לא נאמר לנו שאנחנו מגויסים. לא הוסבר לנו למה. ולא ניתנו לנו הכלים לעמוד בזה

אך כל הדיון הזה והתחושות האלו לא נדונות בדיון של ממש. אפשר לשמוע סינונים עייפים בהסתייגויות קצרות של ״בימים מורכבים אלו״, שמבינות שאנחנו לא נמצאות בעיתות שגרה, אבל גם לא בהכרח מבינות מה תפקידנו בעת החירום. כל עוד לא מתקיימת הזדמנות הוגנת להבין למה אנחנו עובדים, נמשיך לראות בשיחות הזום המוטלות עלינו דרך לקחת מאיתנו איזו אנושיות של לכאוב בתנאים שלנו, בצורה מכבדת.

יתכן שאם היו מביעים את הציפייה בצורה מפורשת, היו נשמעות התנגדויות משמעותיות על הבחירה לצאת למלחמה, ולהכניס את העורף לתפקידה. אבל אם המלחמה הזו נעשית בשמנו ובשבילנו, איך אנחנו אמורים להרגיש מחויבות אליה כשאנחנו לא ממש מבינים אותה, או עומדים מאחוריה? לא נאמר לנו שאנחנו מגויסים. לא הוסבר לנו למה. ולא ניתנו לנו הכלים לעמוד בזה.

אולי יש הקוראים את הטקסט הזה שלא רואים קושי בהבנת המשימה הלאומית שהמבצע הזה הביא על המדינה שלנו. השנים האחרונות במדינה יכולות לספק הסבר סביר לסקפטיות הזהירה (והיא באמת זהירה), לגבי מהות המלחמה הנוכחית. בין אם זה הגדרת מטרות שאפתניות כמו הפלת המשטר האיראני, או בין אם זה תעדוף הפלת המשטר האיראני ונשקיו בתוך תקופה של שנתיים וחצי שרצופות במלחמה ובמבצעים, באבדות ובאבל, ובמעט מאוד התאוששות. כל אלו מספקים סיבה לזהירות לפני התגייסות לאומית למבצע נוסף.

כשאנחנו מותשים מכדי להתנגד, אבל גם מכדי להזדהות, איך נוכל בכלל למלא את התפקיד שלנו? החברה שהיא גם אמא לפעוט ניסחה את זה היטב השבוע, כשכתבה לי: "אני פשוט ראש קטן בימים אלו. לא בקטע זורק, בקטע קיומי כאילו."