בשנים האחרונות התמלאו בנייני ישראל בערב רב של חוטים לבנים דקים. קל לפספס אותם, אבל מרגע שמחפשים אותם אי אפשר שלא לראות אותם. נוזלים מעמודים וחלונות. מסולסלים בכניסה לבניין. מטיילים לאורך החזית, ואז נעלמים אל תוך חורים קדוחים בקירות.

אלו הם הסיבים האופטיים. צינורות דקים של זכוכית המחליפים את כבלי הנחושת בהם עובר האינטרנט שלנו כיום. משום שעובר בהם אור ולא חשמל, הם מהווים שדרוג משמעותי למהירות האינטרנט הביתית. ככל שהעולם הופך יותר דיגיטלי וממוחשב, כך מתגבר הצורך של המשק כולו בשדרוג תשתית האינטרנט, והסיבים האופטים הם המענה המתבקש והעדכני ביותר לביקוש העולה.

אך מה ששונה כאן ממהפכות תשתיות אחרות כמו האינטרנט והכבלים של סוף שנות ה90 הוא המהירות. מאז 2018 מתחברות בממוצע כמעט 400,000 דירות כל שנה לרשת הסיבים. זה קצב אדיר, המצביע על הצלחת מהפכת הסיבים, ועל השיפור המשמעותי שהסיבים מציעים לצרכן האינטרנט.

הסיפור של פריסת הסיבים הוא מעניין, בעיקר מפני שהוא דוגמה לתופעה שאנו לא כל כך רגילים אליה בישראל - פרויקט תשתית גדול שעובד, ומהר. ממצב בו כמעט לאף בית ישראלי אין גישה לסיבים, הגענו תוך פחות מעשור למצב בו ללמעלה מ 90% מהבתים יש גישה. כאזרחים ישראלים, אנו לא מורגלים להצלחות ממשלתיות מוחצות מסוג זה.

אך לצד המהירות, או דווקא בגללה, רחובותינו מלאים סיבים סיבים. הסיבים עולים מהאדמה ומגולגלים על עמודים, מתפרסים אל תוך מבואות, נקדחים לדירות, ובעיקר פרוסים באופן מכוער על חזיתות הבניינים. המראה הזה מעלה תהיות. למה זה ככה? אי אפשר היה לעשות את זה יפה? הרי לא מדובר בסידור זמני, רשת הסיבים עתידה להיות התשתית האינטרנטית שלנו לעשרות שנים הבאות. למה לא להטמיע אותה במרחב המחייה שלנו כמו שצריך?

ההצעה שלי היא שהמחזה הזה מספר הרבה על היחס שלנו, הישראלים, למקום ולזמניות. לפעמים כשאני עובר על פני מקבץ סיבים סבוך במיוחד, אני שואל בליבי את מתקיני הסיבים: למה זה נראה ככה? אתם לא חושבים שאנחנו הולכים להיות כאן הרבה זמן? אם כאן זה הבית שלנו, אולי שווה להשקיע פעם אחת, ולעשות את זה כמו שצריך. לא?

האופן החפוז בו הסיבים מותקנים פותח צוהר לתודעה הישראלית. על היחס שלה לאסתטיקה, אך גם על תחושת הזמניות. נדמה שהסיבים התלויים ברישול, שזורים זה בזה על בנייני העיר, כאילו אומרים בגופם: אנחנו לא פה לעוד הרבה, לא שווה להשקיע.

התחושה הזו עומדת בניגוד לאתוס הציבורי של "ישראל זה הבית", ו"אנחנו כאן ואף אחד לא יזיז אותנו מכאן". אבל אם אנחנו אכן כאן, למה אנחנו מתייחסים למרחב כאילו אנו עלולים לנטוש אותו ממש בעוד רגע? במקרה של הסיבים, מילים לחוד ומעשים לחוד. הרי אם באמת היינו מרגישים שזה הבית שלנו, לא רק להיום, אלא לנצח, היינו משקעים עוד קצת אנרגיה, ומסדרים את הסיבים.

אפשר להסתכל על עיר אחרת לדוגמה. אמסטרדם עוברת את אותה מהפכה תשתיתית כמו תל אביב, וכמו ערים רבות בעולם. גם שם, סביב התעלות, במקום בו הבניינים נבנו עוד לפני שהיה חשמל, הבתים עוברים כיום שדרוגי תשתית לחיבור לסיבים. אך באמסטרדם פריסת הסיבים נעשית באופן מתוכנן ומוסתר. בשנים האחרונות נפתחו הרחובות והותקנה בהם תשתית סיבים חדשה. לאחר העבודה, הרחוב נאטם ושב לקדמותו. מן הבניינים לא משתלשלים חוטים לבנים. הרמז היחיד לסיבים הם זנבות קטנים המבצבצים מהמדרכה, מחכים לחיבור סופי ומסודר אל הבתים.

היחס הזה לסיבים נראה הגיוני. הבניינים הציוריים של אמסטרדם נבנו לפני מאות שנים, וההולנדים מתכננים לרכב ביניהם על אופניים גם מאות שנים קדימה. הסיבים לא הולכים להיות מה שיהרוס את הנוף של הרחוב ההולנדי, ולכן, מטפלים בתשתית הכבלים כמו שצריך, ומחביאים אותה מעיניהם הבוחנות של עוברי אורח.

אני לא רוצה להפריז בהשוואה, הרי זו לא חוכמה להשוות בין הולנד לישראל בכל הקשור לחזית עירונית. אבל שווה להתמקד ביחס השונה למרחב. איך יש בפעולת ההתקנה המסודרת של הכבלים מעשה של בעלות על מקום. של קבע וניצחיות, מול עריות וזמניות.

התקנות מרושלת בכל תחום, עיגול פינות ותרבות של זמניות שהופכת למשכן קבע עומדות בבסיסה של הרוח הישראלית. אפשר להבין את הנטייה הזו. החיים כאן לחוצים, כאוטיים ומפחידים. אין הרבה פנאי מחשבתי ל"שיפור פני העיר". כשהליכה פשוטה ברחוב מעבירה אותך על פני הריסות, בין אם זה בקיבוצים ובין אם באתר נפילה של טיל איראני, אולי באמת אין טעם להכניס את הכבל יפה למקום. תחבר, העיקר שיעבוד היום. מי יודע מה יהיה מחר.