נפתח בוידוי - הכותבת (אני) חנונית מספיק כדי להיות מעורבבת בפורומים שונים של פילוסופים של הרגשות (כלומר, מעגלים חברתיים ואקדמיים, לא עמודים ברדיט). בין הקולגות שהיא שומעת וקוראת היא ציפתה לפגוש אנשים חכמים ורגישים, שלוקחים רגשות ברצינות ומושקעים בלהבין אותם. גם אם, ואפילו במיוחד, כשהם קשים. לשמחתה, היא אכן פגשה אנשים כאלה. מה שהיא לא ציפתה זה ללמוד מחלקם שהם מאמינים שרגשות קשים הם משהו להימנע ממנו ושמטרה ראויה היא לצמצם את הופעתם כמה שיותר.

העובדה שאנשים מעדיפים שלא לחוות כאב, כעס, עלבון, בושה, פחד, אימה, אשמה וכדומה לא חדשה לי. בסוף לא בכדי כיניתי אותם רגשות קשים - הם לא תענוג. ״הכל טוב לא נורא הלאה״ היא אמירה שכל כך נפוץ לשמוע כשברור שלא הכל טוב, ואולי כן נורא ויש על מה להתעכב. אבל ההצהרה הגאה שעדיף שלא לחוות רגשות קשים, ולא רק ההימנעות מהם, היא שהיוותה עבורי הפתעה. ואף יותר ממנה הופתעתי מהתגובות ההמומות שפגשתי כשאמרתי: ״זה שמשהו כואב לא אומר שצריך להימנע ממנו, לפעמים הדברים הטובים כואבים ולפעמים חשוב מאוד שיכאב.״

ההפתעה שלי בעצם מעידה כנראה יותר עליי מאשר על כל דבר אחר. זה נראה כמעט ברור לחשוב שהדעה שלהם היא הדעה הרווחת. במידה, כולנו כאלה, לפחות לפעמים ואולי גם לרוב. מי בעצם רוצה שיכאב לו? לדעתי, כל מי שמבין מה טוב לו. אבל נתחיל לאט לאט. בואו נבין קודם כל למה הטענה המתבקשת של הקולגות שלי פחות מתבקשת ממה שהיא נראית במבט ראשון.

חלק מהקוראים אולי יזהו שמינוחים נבחרים שבהם השתמשתי כדי לתאר את טענת חבריי, די מזכירים חלקים מהתורה התועלתנית. על אף שמרבית האנשים שמהם שמעתי את התפיסה בחודשים האחרונים ימהרו להצהיר שתועלתנים הם לא - אני מתקשה שלא לזהות בסיס עמוק ומשותף בינם ובן ההוגים מהמאה ה18 שכתבו בעד התורה.

בגסות ומעט השטחה חסרת אחריות: על פי התורה התועלתנית הקלאסית אפשר לעשות רדוקציה של המוסר (טוב ורע, פסול וראוי) למונחים של כאב ועונג. מה שרע ומשכך פסול הוא מה שמסב כאב, מה שטוב ומשכך ראוי הוא מה שמסב עונג. ההנחה הזו, על אף שבמבט ראשון עושה הרבה שכל נראית לי בבירור לא נכונה. ברור שיש בה מן האמת, אבל היא רחוקה מלהיות האמת כולה. חשבו כדוגמה כמה כואב להתאמן למרתון, וכמה ברור שאין לכאב הזה בכלל מעמד מוסרי. זאת אומרת שלמרות שכואב לנו לא נראה שיש בכאב הזה שום דבר פסול או לא ראוי שנרצה לומר עליו שהוא לא מוסרי. וגם לא להפך. לא נרצה לומר בהכרח שהוא פעולה מוסרית אלא שהוא פעולה שאין עניינה במוסר. כמו לאכול גלידה – זה לא ראוי ולא פסול. זה פשוט משהו שעושים. הקשר בין הכואב, המענג, הטוב והרע, על אף שקיים אינו מספר את הסיפור המלא, ובעיניי בוודאי שלא את הסיפור המעניין. הסיפור המעניין יהיה זה שיספר ויסביר לנו למה לפעמים טוב שכואב לנו ורע שנעים לנו.

לתועלתנות יש דרכים אינטליגנטיות לענות לביקורת החפוזה שלי אבל עניינו לא בה ולכן נדלג על ההתפלפלויות הראויות. בינתיים, תסכימו איתי שאפשר לזהות את הסנטימנט התועלתני הזה בהצהרות שרואות ברגשות קשים (כואבים ולא נעימים נניח) כמשהו להימנע ממנו או כתופעה שדורשת מאיתנו מיגור.

כאב מגייס אותנו, הוא קורא לנו להגיב אליו, לטפל בו. אבל לטפל ולהגיב לא אומר להכחיד

חשוב להגיד בשלב הזה שהכותבת לא ששה להתעלל באף אחד. סבל יכול להיות בעיה מהותית ומוסרית. אלא שההנחה שכל סבל הוא כזה, ושכאב במהותו הוא כזה, ובפרט כאב רגשי, נראית לי לא מבוססת ובעיקרה מבולבלת. כאב מגייס אותנו, הוא קורא לנו להגיב אליו, לטפל בו. אבל לטפל ולהגיב לא אומר להכחיד. אז מה כן? כדי להבין טוב יותר מה תפקידם של רגשות קשים נצטרך לקחת צעד אחורה, ולהתחיל מרגשות בכלל. מה הם ולמה הם טובים?

אלו שאלות גדולות שרבים וטובים ניסו לענות עליהן ועדיין לא הצליחו להתכנס לכדי קונצנזוס. הנה כמה תובנות שנויות במחלוקת לגבי טבעם ותפקידם של רגשות שנראות לי מתקבלות על הדעת. אתם תשפטו בעצמכם.

הראשונה, רגשות מאופניים כשילוב של חוויה גופנית וקוגניטיבית. אנחנו מרגישים אותם בגוף אבל גם חושבים אותם בצורות מסוימות, קולטים מהם מסרים מסוימים.

מה זה אומר? תחשבו נניח על איך כשאתם מפחדים אתם גם מרגישים את זה בגוף – הידיים רועדות, אתם מזיעים – אבל אתם גם יודעים, תופסים שמשהו מהווה לכם סכנה. לחלופין תחשבו איך אשמה עשויה לגרום לכם לבכות, ובמקביל לחשוב ״עשיתי משהו רע״. אף אחד מהחלקים – האפקטיביות (איך שהרגש נחווה בגוף) וההערכה הקוגניטיבית (כדוגמת ״עשיתי משהו רע״) – כשלעצמו לא מספיק כדי להתהוות לכדי רגש מובחן. אם רק היינו בוכים בלי לחשוב שעשינו משהו רע לא היינו מסווגים את הרגש כאשמה. אם רק היינו חושבים שעשינו משהו רע, בלי להרגיש את המועקה שמתלווה לתודעה הזו, לא היינו אומרים שאנחנו מרגישים אשמים. אבל כששני החלקים מופיעים יחד, הרגש המובחן מתהווה.

בהלימה, ההבחנה בין רגשות שונים מתאפשרת גם באמצעות פערים אפקטיביים ביניהם (כאלה שמרגישים בגוף) – ככה שפחד מרגיש כמו פחד ושמחה כמו שמחה והגוף יודע, לרוב, להבדיל ביניהם כי הם נחווים לנו אחרת לגמרי בגוף. אבל ההבחנה מתאפשרת גם על ידי ההבדלים בתוכן הקוגניטיבי – מה שהרגש ״טוען״ או אומר או מספר לנו. תחשבו לדוגמה איך בושה ועלבון עשויים כולם לעורר תחושות דומות בגוף – נניח התכנסות ובכי. אלא שהתוכן הקוגניטיבי במקרה של בושה, המסר של הרגש אלינו הוא שאנחנו לא עומדים בציפיות של עצמנו או שאנחנו לא טובים במובן מסוים. לעומתו, התוכן הקוגניטיבי של עלבון מוסר לנו משהו בסגנון: לא מעריכים אותך ומתייחסים אליך פחות יפה ממה שאמורים.

נתעכב עוד רגע על התוכן הקוגניטיבי הזה. המשמעות שלו היא שהרגשות שלנו מגלים לנו משהו על איך אנחנו מבינים וחווים את העולם. תחשבו על איך אשמה לדוגמה גורמת לכם לבדוק מה עשיתם לא טוב. העובדה שאתם מרגישים אשמה מגלה לכם שאתם שופטים או תופסים משהו מהפעולות שביצעתם כפעולה שהייתם צריכים להימנע ממנה, או שהיא פסולה במובן מסוים. העובדה שאתם מרגישים תסכול מגיבה לעובדה שאתם נוחלים כשלון. משהו ביחס בינינו לבין העולם, במפגש בינם מציף רגשות שמשקפים, מבהירים ומתארים לנו את המציאות ואת המפגש האינדיבידואלי שלנו איתה.

זה לא אומר שתמיד הרגשות שלנו מגלים לנו איך העולם באמת. אנחנו בהחלט יכולים להרגיש בצורה ״לא מתאימה״. אם נניח אני שומעת אותך אומרת בחדר השני לחבר ״שי כתבה כתבה ממש מטומטמת״. אני ככל הנראה איעלב ואולי גם אכעס. אבל אם בכלל דיברת על שי אחרת, אז העלבון שלי אולי מתאר את החוויה וההבנה שלי את האירוע אבל הוא לא מתאר את האירוע עצמו: את לא העלבת אותי ואין לי על מה לכעוס. כשתסבירי לי שלא דיברת עלי מלכתחילה, העלבון כנראה ייעלם (גם אם ייקח לי רגע באמת להשתכנע ולשחרר).

ההופעה של הרגש מאותתת לנו שאנחנו צריכים לעשות משהו מיוחד כדי שהוא יוכל לתרום לנו, להניח לנו, לשחרר אותנו.

נקודה אחרונה על רגשות ואז נוכל לעבור לדבר על רגשות קשים ועל למה הם חשובים כל כך בעיניי. רגשות יכולים לקרוא לפעולה. מהרגע שהם מופיעים אנחנו מרגישים שהם דורשים שנגיב אליהם, שנעשה משהו כדי לפרום אותם. תחשבו על איך עלבון גורם לכם לרצות להתרחק מהאדם שהעליב אתכם או איך בושה גורמת לנו לרצות להסתתר ולהיעלם. ההופעה של הרגש מאותתת לנו שאנחנו צריכים לעשות משהו מיוחד כדי שהוא יוכל לתרום לנו, להניח לנו, לשחרר אותנו. הפעולה לא מבטלת את הרגש כשלעצמו אלא שהיא מאפשרת לנו לשנות את מצב העניינים שמלכתחילה הביא להופעתו. כשהעולם או אנחנו משתנים בהתאם לאיך שאנחנו מרגישים הרגשות שלנו מגיבים בהתאם. הם משתנים והיעלמותם לא נעוצה בהכחשתם או הכחדתם אלא בהבאתם לכדי פתרון. אם מי שהעליב אותנו יזהה את העלבון ויתנצל, נפסיק להרגיש עלבון. לא כי דילגנו על הרגש מלכתחילה אלא כי אפשרנו לו לעצב את המציאות שלנו ככה שלא נצטרך אותו יותר, שהוא לא יתאר לנו יותר את העולם כפי שהוא.

במובנים רבים נראה שאפשר אפילו לומר שהכאב שאנחנו חווים כחלק מהרגש הוא שמעורר לפעולה בדמות הניסיון שלנו להגיב אליו, לצמצם אותו, להבטיח שלא יחזור על עצמו. אם זלזלו בנו אנחנו מתעקשים על הערך שלנו, נוזפים במזלזל ומגבילים את הקרבה אליו. אם אנחנו מרגישים אשמים אנחנו מנסים לתקן את העוול שעשינו, לכפר. אנחנו מנסים להגיב כמו שצריך לכאב כדי שהוא יפחת או יתעמעם או ישתחרר. אבל הפיחות, העמעום, השחרור הוא מסוים. הכאב לא פשוט רוצה להתבטל אלא שהוא מבקש שננסה להגיב אליו, בהלימה למקור שלו. הוא לא רוצה שיימנעו ממנו, הוא מבקש שיפתרו אותו. אם עשינו משהו רע, אנחנו נרגיש אשמים וזה יכאב אבל ברור שמה שצריך לעשות זה לבקש סליחה ולא לכעוס על מי שפגענו בו. למרות שעלבון מצד שני כואב גם הוא אבל קורא לכעס ולא לבקשת סליחה. זאת אומרת שהדרך להגיב אל הכאב תלויה בהופעה הספציפית שלו. רגשות קשים שונים מחוללים בנו כאב שמלווה בתובנות כאלה ואחרות על היחס בינינו לבין העולם או על העולם עצמו. והקושי הספציפי, הכאב הספציפי שהרגשות האלה מציפים מכוון אותנו לפעולות מסוימות, ולא לאחרות.

מפה בעיניי אפשר לפנות לרגשות קשים ואפילו לזהות את שורשי הבלבול שלנו לגביהם.

הרצון להדיר את הכאב כשלעצמו – להתעלם מהתובנות ופשוט לטפל בתחושה וזהו – לא רק נדון לכישלון אלא שהוא מבולבל ומסוכן.

כישלון כי: נסו להרגיש פחות אשמים באמצעות זה שתכעסו על האדם שבו פגעתם. זה אולי ימסך את האשמה או יבלבל אותה לכמה רגעים אבל בסוף אתם תגלו שוב את מה שכבר ידעתם, עשיתם לא טוב וצריך להתמודד עם זה. הרגש דורש פתרון והתרה ספציפיים. הוא מנכיח את איך שאנחנו חווים ותופסים מצב עניינים מסוים וקורא לנו להגיב אליו לאור התובנה הזו. תגובה שמתעלמת מהתוכן הספציפי שהרגש מוסר לנו לא תוכל להיות מוצלחת באמת בלהעלים אותו – מה שהרגש זיהה כבעיה נותר כפי שהוא ומשכך אין לנו סיבה טובה לחשוב שהרגש יוכל באמת להיעלם.

הרגש מגלה לכם משהו, הוא מספר לנו משהו על מצבנו ועל החיים שאנחנו חיים

בלבול כי: הרגש מגלה לכם משהו, הוא מספר לנו משהו על מצבנו ועל החיים שאנחנו חיים. להגיב כאילו אנחנו לא יודעים משהו שאנחנו יודעים זה במקרה הטוב מבולבל ובמקרה הרע פשוט משונה או משוגע. להגיב כאילו נעלבת כשאתה מרגיש אשם, זה לכל הפחות מבולבל.

מסוכן כי: רגשות מלמדים אותנו דברים שנוטים להיות חשובים. יש אנשים שאפילו חושבים (והכותבת ביניהם) שהם מלמדים אותנו אמיתות אתיות חשובות. הם מנכיחים את הערכים שלנו, ומתעקשים על מעמדנו המוסרי. כשאנחנו מתעלמים מאמיתות אתיות ומוסריות חשובות על העולם שבו אנחנו חיים אנחנו דורסים את הבסיס המוסרי שמנהל אותנו כפרטים וכחברה. כשאנחנו נהיים קהים, לומדים להתעלם מתחושת האשמה אחרי שאנחנו פוגעים אחרים, להשקיט את תחושת הפחד כשאנחנו נמצאים בחברה שפוגעת אותנו, לטשטש את הידיעה שזלזלו בנו, אנחנו הופכים את הרעות החולות שאנחנו ואחרים מחוללים לכאלו שאנחנו חיים איתם. כל זאת בזמן שאנחנו אומרים לעצמנו שהם אינן פשוט כי התנהגנו כאילו הן אינן.

הרגשות הקשים שלנו קוראים לנו לעשות תיקון. ואנחנו במקום להקשיב להם עושים מעקף – דואגים לא לכאוב אותם וככה מבטלים את הצורך בעבודה שהם זועקים לנו לבצע. עבודה שהרבה פעמים הטוב שלנו, ושל אחרים סביבנו תלוי בה.

וזה השלב שזו הכותבת מפליגה בטענות שלה. תתכוננו.

העולם שלנו (אעיז לומר המערבי) התבלבל. זה לא רק שכאינדיבידואלים אנחנו מתבלבלים ומתחמקים מהרגשות הקשים שלנו, אלא שכחברה אנחנו מקדשים את הביטול שלהם, את ההימנעות, את ההכחשה.

בסרט הלא מוצלח במיוחד ״האמת מאחורי הרדיפה״ אחת הסטודנטיות, מגיבורות הסרט, פונה לפרופסורית שלה שנוזפת בה בטענה שהשיחה שזו מנהלת עימה ״גורמת לה להרגיש אי נוחות.״ באנגלית זה נשמע יותר מוכר אפילו ״This conversation is making me feel uncomfortable״ – ממש אפשר לדמיין את הנוער הפרוגרסיבי נעמד על רגליים אחוריות ומתעקש. ג׳וליה רוברטס בדמותה של הפרופסורית עונה לה משהו בסגנון ״לא הכל בעולם הזה אמור לגרום לך להרגיש נוח.״ פה, להבנתי, קבור הכלב.

מתישהו התעצמה בנו הסברה שזה שלא נעים לנו, שכואב לנו, זה באג. אבל לא חברים, זה פיצ׳ר.

הבעיה היא לא שכואב לנו. נכון זה לא כיף. אבל אז מה? מי הבטיח לנו שהחיים שלנו יהיו נעימים וכיפיים? לא זה הפורמט.

הבעיה היא שכואב לנו ואנחנו לא קשובים לכאב ולמה שיש לו לומר. שאנחנו נבהלים ממנו עד כדי הכחדה. שאנחנו נמנעים מללמוד ממנו וממהרים למגר אותו, לאיין אותו, לברוח ממנו.

במקום לפתח את המסוגלות לעבוד איתו אנחנו מתחמקים ממנו.

ההתחמקות כאמור, נועדה לדעת הכותבת לכישלון. הבלבול הוא המחשבה שבאנו לכדור הזה כדי לבלות. אבל כל אדם שעבר דבר או שניים יודע שהחיים הם ממש לא גן שעשועים. הם קשים וכואבים ועצובים ומפחידים. הם גם טובים, ומרהיבים, ומהנים ומלאי פלא. ולפעמים הדברים הכי טובים בחיים הם אלה שמעוררים בנו גם המון כאב. העולם הזה לא עומד להיות מקום שאין בו כאב. תמיד יהיה כאב להרגיש וללמוד ממנו. וטוב שכך. שום דבר ששווה באמת בעולם הזה, לא אמור להיות פשוט לאבד. כל מערכת יחסים טובה היא כזו שדורשת דיוק שמתבטא לפעמים בעלבון ובכעס ובתסכול. כל הישג משמעותי דורש עבודה קשה, מאמץ, פחד מכשלון. כל מה שטוב וחשוב בחיים האלה מחזיק בכוח להנכיח את הטוב שבו באמצעות רגשות, ביניהם רגשות קשים. כשאנחנו נמנעים מהם אנחנו מתנכרים לכאב אבל גם לטוב שהוא מבקש להתעקש עליו.